Dans הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.41-44, le Messie Jésus approche de Jérusalem, la contemple et éclate en larmes parce qu’il sait que la ville n’a pas reconnu la visitation de Dieu offerte en sa personne, ce qui révèle une incompréhension spirituelle profonde et une occasion manquée de paix.
אז הוא מנבא בדייקנות את המצור, ההקפה והחורבן שה יבצעו בשנת 70, ומראה שמשפט זה אינו שרירותי אלא תוצאה טרגית של דחיית המשיח.
קטע זה מדגיש גם את חמלת המשיח ישוע, הבוכה בכנות על אלה הדוחים אותו, וגם את חומרת הדחייה של ההתגלות האלוהית. שאר הבשורות אינן מוסרות את הפרשה הזאת באותו מקום ובצורה זו: מתי ומרקוס מנבאים את חורבן בית המקדש מרחבת המקדש, ובמתי יש קינה על ירושלים בפרק 23, אך רק לוקס מציב את הסצנה בדרך מן ה ומתאר את דמעות ישוע למראה העיר.
ניתן להבין שהמשיח ישוע חזר על דברים מסוימים בהזדמנויות שונות, בהתאם להקשר שבו דיבר.
הכול מעיד על כך ששנים עשר השליחים נוכחים, כך שגם יהודה איש קריות מקשיב לרב. קשה לתאר שהשליח הזה הצליח להונות את סובביו כך, ואף על פי כן זה מה שאירע באמת. בנסיבות כאלה, איך יכול היה להמשיך בחייו?
המשיח ישוע, מצדו, יודע מה טיב האירועים העומדים להתרחש.
Plusieurs éléments dans les évangiles montrent que le Messie Jésus savait qu’il était proche de sa mort : il annonce à plusieurs reprises sa passion en expliquant qu’il « monte à Jérusalem » pour y être livré, condamné et mis à mort הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.32-34 ; il décrit en détail ce qui va lui arriver, ce qui montre qu’il en a pleinement conscience הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-33 ; il parle de son « heure » qui approche, surtout dans l’Evangile de Jean, où il dit que son heure est venue de passer de ce monde au Père הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.23-27 ; il prépare ses disciples à cet événement en leur expliquant qu’il doit souffrir, être rejeté et mourir, puis ressusciter הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.31 ; il accepte volontairement de se rendre à Jérusalem malgré les avertissements et le danger évident הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.51 ; il institue le repas du Seigneur en liant directement son corps et son sang à une mort imminente הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20. Toutes ces indications convergent pour montrer que le Messie Jésus n’allait pas vers sa mort par accident mais en pleine connaissance de ce qui l’attendait et dans une démarche volontaire.
Dans l’Evangile de Jean, l’idée que le Messie Jésus savait dès le début que Judas le trahirait apparaît clairement en הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.64 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71. En הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.64, il est écrit que le Messie Jésus savait « dès le commencement » qui ne croyaient pas et « qui était celui qui le livrerait ». Puis en הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71, le Messie Jésus dit aux Douze : « N’est‑ce pas moi qui vous ai choisis, vous les douze ? Et l’un de vous est un démon », et Jean précise immédiatement qu’il parlait de Judas. Ces deux passages montrent que, selon Jean, le Messie Jésus avait connaissance très tôt de la future trahison de Judas.
בנוגע להכרזה על חורבנה העתידי של ירושלים, יש לציין שמפרשים מסוימים של הבשורות חלקו על אופיים הנבואי של דברים אלה. לדבריהם, הבשורות נכתבו לאחר האירועים, וזה מסביר את דיוק התחזיות. גישה ביקורתית זו מבוססת על הרעיון שהטקסטים שילבו עובדות היסטוריות שכבר התממשו, ובכך מעמידה בספק את אמיתותם הנבואית.
Ce raisonnement se retrouve également dans l’étude du livre de Daniel, notamment en ce qui concerne דָּנִיֵּאל 11.11-35. Alors que notre analyse situe la rédaction de ce texte au VIème siècle avant J.C., certains chercheurs avancent une date bien plus tardive, au IIème siècle avant J.C., après la venue d’Antiochus Epiphane. Cette divergence d’interprétation illustre la difficulté à déterminer la datation exacte des écrits bibliques.
בסופו של דבר, הטקסט המקראי שומר על מידה של סוד עבור מי שאינם דבקים באמונה. אלוהים מגלה בו לעיתים אירועים עתידיים, אך הממד הנבואי הזה נשאר בלתי מובן או שנוי במחלוקת בעיני מי שאינם מאמינים בו.