בסיפורו של מרקוס מופיע קטע זה אחרי ה על גרגר החרדל שניתחנו קודם (PER143). ככל הנראה מדובר כאן במשלים האחרים שמתי מזכיר, שנאמרו גם הם במהלך הנאום הגדול הזה במפרצון שליד כפר נחום.
נאום זה, המתואר בעיקר אצל מתי, מייצג התפתחות חשובה בדרך הפצת הבשורה של ישוע המשיח. מכאן ואילך הוא משתמש בלשון המשלים. לפי ניתוחנו, הסיבות למעבר הזה מפורטות בנספח ANN078 שכותרתו: המשלים.
הפסוקים בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 4.33-34 מאפשרים לזהות שלוש נקודות מיוחדות:
• התגלות הדרגתית: ישוע המשיח מגלה את תורתו בהדרגה ונותן הסברים נוספים לקרובים אליו ולמגלים רצון להבין.
• קשר מיוחד עם התלמידים: פסוק זה בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 4.34 מדגיש את הקשר המיוחד שיש לישוע עם תלמידיו, כשהוא מעניק להם הכשרה מעמיקה יותר וגישה מיוחדת לתורתו.
• חשיבות ההבנה: ישוע המשיח מדגיש את החשיבות של הבנה מלאה של ההוראות הרוחניות כדי ליישמן כראוי ולחלוק אותן עם אחרים.
לסיכום, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 4.33-34 מראה שישוע המשיח משתמש במשלים ככלי הוראה ובה בעת דואג שתלמידיו יבינו את תורתו בבהירות ולעומק. זוהי גישה המשלבת גילוי אמיתות רוחניות והעמקת הלימוד למי שמוכנים לקבל אותן.
סביר שרבים מן המשלים האלה לא נמסרו לנו בידי מתי, מרקוס, לוקס או יוחנן. גם רוב ההסברים האישיים לא נמסרו לנו. קל להסביר שתיקה זו: אילו נכתבו כל השיחות האלה, לא היה בידינו ספר אחד, אלא ככל הנראה עשרה או מאה כרכים.
יוחנן צודק במסקנותיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30 והבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.25), שכן הבשורות שבידינו כוללות רק חלק קטן מן המעשים שנעשו.
שיחות אלה הן הכשרה לתלמידים לקראת הזמן שבו יהיו לבדם לאחר מות ישוע המשיח. ידע זה ישמש יסוד לדרשותיהם בעתיד.