זהו האזכור השני של משפחת המשיח ישוע (PER121 : עדותה של משפחת המשיח ישוע). הפעם היא אינה מביעה התנגדות ישירה, אלא רק מבקשת לדבר איתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.5).
ברור שמשפחת המשיח ישוע מגלה עניין מתמשך בדרכו, ונוכחת לעיתים קרובות באירועים משמעותיים שונים.
ייתכן שיוסף אינו מוזכר משום שכבר מת. באותה תקופה תאונות עבודה קטלניות היו שכיחות. להערכתנו, הוא היה אז כבן חמישים.
ההמון דורש כל כך הרבה מתשומת ליבו של המשיח ישוע, עד שאין לו אפילו זמן לאכול או לפגוש את משפחתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.31). אף שהפרושים עשויים להעלות ביקורת זו, ישוע, היודע את מחשבותיהם, מבהיר שמשפחתו האמיתית מורכבת מאלה שהולכים בעקבות תורתו ומיישמים אותה.
להצהרה זו של ישוע יש חשיבות מיוחדת, שכן באותה תקופה מילאה המשפחה תפקיד מרכזי, והסולידריות המשפחתית הייתה חיונית להישרדותם של יהודים רבים.
ב־ הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.37-39 מודגשת עליונות האהבה לאלוהים על האהבה לקרובים. ישוע מדגיש שמשפחתו האמיתית מורכבת מעושי רצון אלוהים, ומבליט את חשיבות הקשר הרוחני לעומת הקשר הגופני. אין הכוונה להזנחת האחריות המשפחתית, אלא לקביעת סדר עדיפויות ברור.
ייתכן גם שבני משפחתו, הרואים את הצלחתו הגוברת של אחיהם למחצה, מבקשים ליהנות מהשפעתו בזכות קשרי המשפחה שלהם. הוא יכריז שהדרך היחידה לזכות בחסד אלוהים היא להיות לתלמידים, ודבר זה אפשרי רק בעשיית רצון אלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 7.21).