יש בידינו יחסית מעט פרטים מדויקים על צורת האסיפות של הכנסייה הקדומה בירושלים, אך ספר מעשי השליחים ורמזים אחדים באיגרות מאפשרים לשחזר את מאפייניהן העיקריים.
-
אסיפות יומיומיות ותכופות מאוד
המאמינים הראשונים לא נאספו רק פעם בשבוע. לוקס מציין שהם התמידו "בכל יום" בחיי הקהילה שלהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.46) ושהם נאספו בקביעות ללימוד, לתפילה ולסעודות אחווה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42).
-
שני מקומות התכנסות
בית המקדש
המאמינים המשיכו לפקוד את בית המקדש בירושלים:
"בכל יום היו מתמידים יחד בלב אחד בבית המקדש" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.46).
נראה כי סטיו שלמה שימש מקום התכנסות מועדף (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.11 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12). אסיפות פומביות אלה אפשרו את הוראת השליחים ואת העדות בפני העם.
הבתים הפרטיים
במקביל נאספו התלמידים בבתים פרטיים:
"הם שברו לחם בבתים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.46).
הכנסייה בירושלים לא הייתה אפוא מרוכזת, ככל הנראה, בבניין אחד, אלא מפוזרת בכמה בתים שיכלו להכיל קבוצות קטנות יותר. מאוחר יותר ישמש ביתה של מרים, אמו של יוחנן מרקוס, מקום אסיפה לחלק מן הכנסייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12).
-
המרכיבים החיוניים של הפולחן
לוקס מסכם את הפעילויות העיקריות של הקהילה:
«והם היו מתמידים בתורת השליחים, בהתחברות, בשבירת הלחם ובתפילות» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42).
אפשר אפוא להבחין בין:
- הוראת השליחים;
- החברותא האחוותית;
- שבירת הלחם, כנראה בצירוף סעודה משותפת;
- התפילות.
-
התפילות
המאמינים הראשונים שמרו על שעות התפילה המסורתיות של היהדות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1) ובה בעת פיתחו אסיפות תפילה משלהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.23-31 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.5). אסיפות אלה יכלו להיות מלוות בשירים, בהלל ובהודיה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 5.19 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 3.16).
-
הטפת השליחים
השליחים תפסו מקום מרכזי. הוראתם היוותה את סמכותה העיקרית של הכנסייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42). פטרוס מופיע לעתים קרובות כדובר הראשי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.14 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.12 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29).
-
השתתפות הקהל
המאמינים התפללו יחד, חלקו את רכושם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.44-45 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.32-35) והשתתפו בהחלטות חשובות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.2-6). האסיפות לא התמקדו אפוא רק בשליחים, אלא שיתפו את כל הקהילה.
-
פשטות מסוימת
לא היה מבנה נוצרי, לא היה פולחן מורכב ולא היתה כמורה נפרדת הדומה לזו שתופיע מאוחר יותר. האסיפות התנהלו באווירה משפחתית ואחוותית, שנורשה הן מ יהודיים והן מתורתו של ישוע.
-
היום הראשון בשבוע
סביר שהמאמינים כבר ייחסו חשיבות מיוחדת ליום הראשון בשבוע, לזכר תחיית ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 20.7, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 16.2). עם זאת, בירושלים בסביבות שנת 33 לספירה הם המשיכו עדיין להשתתף בחיי הדת של בית המקדש ולא ראו עצמם נפרדים מן היהדות.
סיכום
האסיפות של הכנסייה הקדומה בירושלים התאפיינו בפשטותן ובתדירותן. הן שילבו התכנסויות פומביות בבית המקדש ואסיפות אינטימיות יותר בבתים. הוראת השליחים, התפילה, החברותא האחוותית ושבירת הלחם היו מרכיביהן היסודיים. ארגון גמיש וחי זה אִפשר לנצרות המתהווה להתפתח במהירות ובה בעת להישאר מושרשת עמוקות ביהדות המאה הראשונה.
מבחינה היסטורית, האסיפות הנוצריות הראשונות דמו כנראה יותר למפגשים משפחתיים ואחוותיים גדולים מאשר לפולחנים המובנים יותר שיתפתחו במאות הבאות.