הנוסח “שבע הרוחות” (חזוֹן יוֹחָנָן 1.4) מעורר לעתים קרובות סקרנות, והפרט של אות גדולה או לא ב“רוח” ממלא תפקיד בפרשנות.
מקור הנוסח “שבע הרוחות”
בטקסט היווני קוראים ta hepta pneumata = “שבע הרוחות”.
: במקרא 7 מבטא מלאות, שלמות. כאן אין מדובר בשבע ישויות נפרדות, אלא בדרך ציורית לומר שרוח אלוהים פועלת במלואה.
קשר לברית הישנה: יְשַׁעְיָהוּ 11.2 מתאר את הרוח השרויה על המשיח בשבע תכונות (חכמה, בינה, עצה, גבורה, דעת, יראת אלוהים, חסידות). דבר זה הושווה לעתים קרובות ל“שבע הרוחות”.
בספר ההתגלות: מוצאים ביטוי זה במקומות אלה: חזוֹן יוֹחָנָן 3.1, חזוֹן יוֹחָנָן 4.5, חזוֹן יוֹחָנָן 5.6, תמיד בקשר לנוכחות אלוהים והמשיח.
מדוע אין אות גדולה?
בכתבי היד היוונים הקדומים לא היה הבדל בין אותיות גדולות לקטנות כפי שיש היום.
תרגומים מודרניים בוחרים לעתים לכתוב “רוח” באות גדולה כדי לציין שמדובר ברוח אלוהים, או להשאיר באות קטנה כדי לכבד את המשמעות המילולית של “שבע רוחות”.
הגרסה , למשל, שומרת על האות הקטנה, וכך הפרשנות נשארת פתוחה: או דימוי של רוח הקודש במלואה, או ייצוג סמלי של כוחות רוחניים לפני הכסא.
בקיצור
הנוסח “שבע הרוחות” בא מהטקסט היווני ומהסמליות המקראית של המספר 7.
הוא מציין את מלאות רוח אלוהים, לא שבע רוחות שונות.
היעדר אות גדולה הוא בחירת תרגום: היוונית לא חייבה זאת.
המשמעות נשארת: הרוח נוכחת במלואה לפני הכסא, קשורה לאלוהים ולמשיח בברכת הפתיחה.