הקטעים הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 והבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-36 הם שני נאומים אסכטולוגיים של ישוע המשיח המובאים אצל לוקס, כל אחד בהקשר שונה אך עוסק באותו נושא מרכזי: בואו של בן האדם, המשפט, ויחסו של המאמין אל הקץ. להלן השוואה מעמיקה בשלושה שלבים: נקודות משותפות, הבדלים, ולקחים העולים מקיומם זה לצד זה.
נקודות משותפות בין הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 לבין הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-36
שני הקטעים חולקים חזון אסכטולוגי המבוסס על:
הציפייה לבן האדם, שיבוא באופן פתאומי ואוניברסלי, כמו הברק.
אזהרה מפני אותות שקר ומשיחי שקר.
הרעיון שהחיים הרגילים יימשכו עד רגע המשפט, כמו בימי נח או בימי לוט.
הפרדה מסתורית בין בני האדם: האחד נלקח והאחר נשאר.
הקריאה לערנות, לתפילה ולהתמדה.
ההבטחה שמי שיחזיק מעמד יינצל או יעמוד לפני בן האדם.
מרכיבים אלה מראים שלוקס מוסר הוראה עקבית על אחרית הימים, המתמקדת בנאמנות פנימית ולא בספקולציה חיצונית.
הבדלים בין שני הנאומים
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 הוא אינטימי ורוחני יותר :
הוא מופנה אל התלמידים, בתוך מסגרת של הליכה והוראה.
הוא מדגיש את אופייה הבלתי נראה של המלכות, ואת הכמיהה הבלתי מסופקת לראות את ימי בן האדם.
הוא משתמש בדימויים מקראיים (נח, לוט, אשת לוט) כדי להמחיש את פתאומיות המשפט.
הוא מזכיר הפרדה אישית, בלי להזכיר אותות קוסמיים או זעזועי טבע.
הוא מסתיים באמירה חידתית: “איפה שהגוף, שם יתאספו הנשרים”, המרמזת על משפט בלתי נמנע במקום שבו הרוע בשל.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-36 הוא היסטורי וקהילתי יותר:
הוא נאמר בפומבי, בתגובה להתפעלות מבית המקדש.
הוא מתאר בנבואה ובדיוק את חורבן ירושלים, את המצור של הצבאות, את הבריחה ואת שלטון העמים.
הוא מציג אותות קוסמיים: שמש, ירח, כוכבים, ים סוער, חרדת העמים.
הוא מבשר את בואו המפואר של בן האדם על ענן, בעוצמה.
הוא מדגיש את ערנות הלב, את התפילה התמידית, ואת היכולת לעמוד לפני בן האדם.
מה שמיוחד לכל אחד מהם
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 חוקר את הממד הפנימי של המשפט: הלב, התשוקה, ההתנתקות, הנאמנות הבלתי נראית.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-36 מפתח את הממד החיצוני וההיסטורי: האירועים הנראים לעין, הזעזועים הפוליטיים והקוסמיים העתידיים, הקריאה הנבואית של ההיסטוריה.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37 הוא אקזיסטנציאלי, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-36 הוא אסכטולוגי במובן החזק. האחד מדבר על רגע המפנה, האחר על התהליך המוביל אליו.
לקח העולה מקיומם זה לצד זה
העובדה שלוקס מוסר שני נאומים אסכטולוגיים נפרדים אך מתכנסים מראה שהוא אינו מבקש לקבוע לוח זמנים, אלא לעצב תודעה רוחנית המסוגלת לעבור את ההיסטוריה באמונה.
אפשר ללמוד מכך כמה לקחים :
המלכות אינה באה בהמולה, אך היא דורשת ערנות פנימית מתמדת.
המשפט אינו רק קולקטיבי, הוא גם אישי: הוא מתחולל בבחירות, בהתקשרויות, בנאמנויות.
ההיסטוריה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.5-36) והלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.22-37) הם שני המקומות שבהם אלוהים מתגלה.
המאמין נקרא לחיות בשגרה עם תקווה יוצאת דופן, מוכן לעמוד, בלי פחד, בלי בריחה, אלא באמונה.
לפי לוקס, מסירת שני הנאומים הללו מבליטה שהציפייה למשיח מעודדת צלילות, התנתקות ותפילה, ובכך מהווה גישה יומיומית המכוונת אל המלכות.
סיפור נח נמצא בפרקים 6 עד 9 של ספר בראשית. הסיפור על אשת לוט נמצא בבְּרֵאשִׁית 19.15-26.