הרומאים
בשנת 63 לפנה״ס פלש הגנרל הרומי פומפיוס לשטחה של ישראל וכבש את ירושלים. הודות ליוליוס קיסר הפכה היהדות בשנת 45 לפנה״ס לדת מותרת.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 40 לפנה״ס, שם הקיסר אוגוסטוס קץ לשושלת החשמונאים ומינה את הורדוס הגדול, אדומי ולכן ללא יחס מלכותי, למלך היהודים.
שנים אחדות לאחר מותו של הורדוס הגדול, בשנת 6 לספירה, שינתה רומא את מעמדן של יהודה, וכן של שומרון ושל אדומיה (אדום המקראית), והפכה אותן למחוזות רומיים הנתונים באחריות נציבים רומיים.
Les fils du monarque Hérode seront promus par l’autorité romaine, tétrarques, et gouverneront ces différentes provinces sous l’égide de ces procurateurs.
Nous sommes par conséquent, pendant le ministère du Messie Jésus avec un préfet, Ponce Pilate et un tétrarque, Hérode Antipas qui se partagent le pouvoir. Les deux hommes se haïssent jusqu’au jour de la condamnation du Messie Jésus (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.12).
ארבעים שנה לאחר צליבתו של המשיח ישוע דוכא מרד היהודים שהחל בשנת 66; טיטוס החריב את בית המקדש בירושלים בשנת 70, והכול הסתיים עם נפילת מצדה ב-2 במאי בשנת 73.
מרידות נוספות באו בעקבותיה עד שנת 135.
בשנת 130 שינה הקיסר אדריאנוס שוב את מעמדה של ארץ ישראל בהקימו מושבה רומית חדשה; שמה של ירושלים הוחלף באיליה קפיטולינה.
המשיח ישוע מילא את שירותו בשטח שנכבש בידי הרומאים, עם מושל שמונה על ידי רומא.
שלושה אנשים חלקו אפוא באותה עת בהיסטוריה את ההנהגה של ארץ ישראל:
פונטיוס פילאטוס, המושל הרומי, החזיק בכל הסמכויות, בייחוד ביהודה.
הורדוס אנטיפס שלט בגליל ובפרעיה.
הכהן הגדול קיפא, האחראי על העניינים הדתיים.