נבוכדנצר מצווה על אשפנז, רב סריסיו, לבחור כמה צעירים מבין הגולים היהודים (דניאל 1.3). הטקסט מציין את התכונות…
נבוכדנצר מצווה על אשפנז, רב סריסיו, לבחור כמה צעירים מבין הגולים היהודים (דָּנִיֵּאל 1.3).
הטקסט מציין את התכונות המבוקשות:
״ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך״ (דָּנִיֵּאל 1.4).
הבחירה אפוא אינה נשענת על אמת מידה אחת.
על המועמדים להיות בעלי תכונות גופניות, שכליות וחברתיות המתאימות לשירות בחצר.
דָּנִיֵּאל 1.3 מזכיר את ״זרע המלוכה״ ואת ״הפרתמים״.
ההכשרה נוגעת אפוא, לפחות בחלקה, לצעירים בני העילית היהודית.
לבחירה זו יש היגיון מדיני מובן.
צעירים מקרב המעמדות השליטים של שטח כבוש יכלו להיות מועמדים מתאימים במיוחד להשתלבות במנהל האימפריה.
הם הכירו את תרבותם שלהם, ובו בזמן אפשר היה להכשיר אותם לדרישות האימפריה החדשה.
זמן רב לפני אירועי דניאל 1 הודיע ישעיהו למלך חזקיהו:
״ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל.״ (יְשַׁעְיָהוּ 39.7)
הקישור לדניאל 1 טבעי, שהרי צעירים בני משפחת המלוכה מובאים אל הארמון הבבלי.
יש להיזהר, עם זאת, מלהסיק מסקנה שספר דניאל אינו מנסח.
דניאל 1 אינו קובע מעולם במפורש שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה סורסו פיזית.
התואר של האחראי שהם נמסרים לידיו אינו מספיק כדי לקבוע את מצבם הגופני האישי.
לב התוכנית מופיע ב־דָּנִיֵּאל 1.4:
״... ולְלַמדם ספר ולשון כשדים.״
הביטוי משלב שני ממדים.
הראשון נוגע לספר, כלומר ידע הקשור בכתב ובתרבות המלומדת.
השני נוגע ללשון.
הצעירים היהודים אפוא אינם רק מועברים לבבל: עליהם לרכוש את הכלים השכליים הדרושים כדי לתפקד בסביבתם החדשה.
למונח ״כשדים״ יכולים להיות כמה שימושים בספר דניאל.
הוא יכול לציין את הבבלים במובן היסטורי או אתני.
בקטעים מסוימים הוא מופיע גם בהקשר של קבוצות מומחים הקשורות לחצר המלך (דָּנִיֵּאל 2.2; דָּנִיֵּאל 2.10).
ב־דָּנִיֵּאל 1.4 הביטוי ״ספר ולשון כשדים״ מציין קודם כול את התרבות שהצעירים נדרשים ללמוד בסביבתם הבבלית החדשה.
אין צורך להניח שלמילה יש בדיוק אותו גוון בכל הופעותיה.
השאלה מורכבת יותר מזיהוי פשוט עם לשון אחת.
בבל השתמשה בכמה לשונות ושיטות כתיבה לפי ההקשרים.
האכדית, בצורתה הבבלית, תפסה מקום מרכזי במסורת הכתובה של מסופוטמיה.
גם הארמית הייתה בשימוש נרחב בתקשורת של המזרח הקרוב.
דָּנִיֵּאל 2.4 פותח בדיוק קטע ארמי חשוב של הספר, כאשר הכשדים פונים אל המלך ״ארמית״ (דָּנִיֵּאל 2.4).
דניאל 1 אינו מפרט, עם זאת, את תוכנית הלימודים הלשונית.
יהיה אפוא מוגזם לזהות את הביטוי ״לשון כשדים״ עם מסלול לימודי לשוני שאפשר לשחזר את כל מרכיביו בדיוק.
הטקסט אינו אומר רק שדניאל צריך ללמוד לדבר עם הבבלים.
הוא מצמיד לשון ו״ספר״.
דיוק זה רומז להכשרה שכלית רחבה יותר.
כדי לשרת בסביבת החצר, היה על הצעירים להיות מסוגלים להבין את הידע הדרוש לתפקידיהם ולהשתמש בו.
דניאל 1 מציג אפוא הכשרה של ממש, ולא היכרות לשונית יסודית בלבד.
העולם הבבלי פיתח במשך מאות שנים תרבות כתב חשובה.
הסופרים העבירו טקסטים מנהליים, מילוניים, דתיים, ספרותיים, מדעיים ומנבאי עתידות.
גם הידע הקשור ללוחות שנה, לתצפיות בשמים, לסימנים ולפרקטיקות של ניחוש תפס מקום חשוב בחוגים מלומדים מסוימים.
הקשר זה מאפשר להבין מה יכלה להיות הכשרה גבוהה בבבל.
אולם דניאל 1 אינו מספק את רשימת המקצועות שדניאל וחבריו אכן למדו.
יהיה אפוא בלתי זהיר לטעון שדניאל למד בהכרח כל אחד מהתחומים הידועים מארכיוני מסופוטמיה.
הטקסט אינו נותן לא לוח זמנים, לא רשימת לוחות חרס ולא תוכנית מפורטת.
הוא קובע רק שארבעת הצעירים מוכשרים בספר ובלשון הכשדים.
הידע הכללי על החינוך במסופוטמיה מאיר את ההקשר.
אין להפוך אותו למידע הנמסר במפורש על הכשרתו האישית של דניאל.
יסוד אחד בסיפור ראוי להדגשה.
דניאל אינו מסרב ללמוד את הספר והלשון של בבל.
הטקסט אינו מדווח על שום התנגדות מצדו להכשרה זו.
סירובו המפורש הראשון נוגע למאכל המלך (דָּנִיֵּאל 1.8).
הבחנה זו יסודית.
בעבור דניאל, ללמוד את תרבותה של אימפריה אלילית אין פירושו בהכרח לאמץ את דתה.
דניאל יכול ללמוד את המושגים, את אוצר המילים ואת השיטות השכליות של סביבתו החדשה מבלי להכיר באלי בבל כאלוהיו.
הבחנה זו תיראה בדניאל 2.
המלך מזמן את החרטומים, האשפים, המכשפים והכשדים כדי שיענו על בקשתו (דָּנִיֵּאל 2.2).
דניאל נמצא באותה סביבת חצר.
ובכל זאת, כאשר הוא מקבל את הגילוי של הסוד, הוא אינו מייחס את הידיעה לשום טכניקה בבלית.
הוא מייחס אותה לאלוהי השמים (דָּנִיֵּאל 2.19-23).
עמדה זו היא אחד המאפיינים החשובים של הדמות.
דניאל נעשה מיומן די הצורך כדי לשרת ברמה הגבוהה ביותר של המנהל.
הוא מבין את העולם שבו הוא חי.
הוא יכול לשוחח עם השליטים.
הוא יכול למלא תפקידי אחריות.
אך הסיפור מבחין תמיד בין כשירויותיו הנרכשות לבין הגילוי שהוא מקבל מאלוהים.
ההכשרה הבבלית מסבירה חלק מיכולותיו המנהליות והתרבותיות; היא אינה מסבירה את גילויי הנבואה שלו.
דָּנִיֵּאל 1.17 מדגיש:
״והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה, ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״
הצהרה זו באה לאחר תקופת ההכשרה.
הסיפור אינו מציג אפוא ניגוד פשטני בין למידה אנושית למתנה אלוהית.
הצעירים לומדים.
ובה בעת אלוהים נותן להם דעת ותבונה.
הטקסט מצרף כך הכשרה ומתנה.
דניאל וחבריו אינם מקבלים את ידיעתם בלי למידה.
דָּנִיֵּאל 1.4-5 מזכיר במפורש את הכשרתם.
דָּנִיֵּאל 1.17 קובע לאחר מכן שאלוהים נותן להם דעת ותבונה.
יש לשמר את שני הנתונים הללו יחד.
הספר אינו מרומם אפוא לא אוטונומיה מוחלטת של השכל האנושי ולא בוז ללמידה.
כשירות הצעירים מתפתחת בהכשרה אמיתית, ואילו המספר מכיר באלוהים כמקור העליון ליכולותיהם.
דָּנִיֵּאל 1.17 מבחין בין דניאל לשלושת חבריו:
״ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״
יכולת זו מכינה ישירות את המשך הספר.
בדניאל 2 נבוכדנצר חולם חלום שחכמי בבל אינם יכולים לגלות לו.
דניאל מקבל אז את הסוד בחזיון לילה (דָּנִיֵּאל 2.19).
הפרק הראשון מכין אפוא את התפקיד המיוחד שדניאל ימלא בפרקים הבאים.
דניאל 2 מציב ניגוד חשוב.
מומחי החצר מודים באי־יכולתם לעמוד בדרישת המלך (דָּנִיֵּאל 2.10-11).
דניאל אינו טוען שהתשובה בידו מטבעו.
הוא מצהיר:
״הסוד אשר המלך שואל, אין חכמים, אשפים, חרטומים וגזרים יכולים להגיד למלך. אולם יש אלוה בשמים גֹּלֶה רזים.״ (דָּנִיֵּאל 2.27-28)
הניגוד אינו נוגע אפוא רק לרמה השכלית.
הוא נוגע למקור הגילוי.
הבחנה זו אינה מובילה בכל זאת את דניאל לדחות כל ידע נרכש.
הוא נשאר איש משכיל.
הוא ממלא תפקידים מנהליים.
הוא שולט בקודים הדרושים כדי לפנות אל השליטים.
הוא יודע לפרש מצבים מדיניים.
הספר אינו מציג אפוא את הבערות כצורה עליונה של רוחניות.
הוא מבחין דווקא בין הידע שהאדם יכול ללמוד לבין הגילוי שרק אלוהים יכול לתת.
דָּנִיֵּאל 1.5 מורה שהצעירים צריכים להיגדל ״שלוש שנים״.
בתום תקופה זו עליהם לעמוד לפני המלך.
מדובר אפוא בהכשרה המכוונת לתפקיד מוגדר.
עליה להפוך שבויים צעירים מבני העילית היהודית לאנשים המסוגלים לשמש בסביבה המלכותית הבבלית.
משך הזמן מדגיש את אופייה המסודר של הכנה זו.
מתעוררת קושי כאשר משווים בין דָּנִיֵּאל 1.5 ל־דָּנִיֵּאל 2.1.
הקטע הראשון מזכיר שלוש שנות הכשרה.
השני ממקם את חלום נבוכדנצר בשנתו השנייה למלכותו.
ובכל זאת נראה שדניאל כבר ממלא תפקיד המאפשר לו להתערב במשבר שהביא הצו נגד החכמים.
אין לפתור שאלה זו על ידי השמטת אחד הנתונים.
היא תלויה בעיקר בדרך העתיקה לספור שנים ובאפשרות ששנות ההכשרה מתאימות לחלקי שנים אזרחיות.
היא תיבחן במיוחד בנספח המוקדש ל־דָּנִיֵּאל 1.5 ול־דָּנִיֵּאל 2.1.
בתום התקופה שנקבעה מוצגים הצעירים לפני המלך (דָּנִיֵּאל 1.18).
נבוכדנצר משוחח איתם.
הטקסט מצהיר:
״ולא נמצא מכלם כדניאל חנניה מישאל ועזריה.״ (דָּנִיֵּאל 1.19)
הבחינה המלכותית מאשרת אפוא את התאמתם לשירות.
תוכנית ההכשרה משיגה את מטרתה המנהלית.
דָּנִיֵּאל 1.20 מוסיף:
״וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטמים האשפים אשר בכל מלכותו.״
אין להבין בהכרח את הביטוי ״עשר פעמים״ כמידה מתמטית.
הוא מדגיש את עליונותם יוצאת הדופן בהערכת המלך.
המספר מבטא כאן את עוצמת הניגוד.
התרגומים העבריים משתמשים במונחים שונים לציון הקבוצות המלומדות שבחצר: חרטומים, מכשפים, אשפים, כשדים, חכמים או גוזרים, לפי הקטעים ובחירות המתרגמים.
אין לראות בקטגוריות אלה בהכרח מילים נרדפות גמורות.
עולם החצר הבבלית כלל סוגים שונים של מומחים.
דניאל שייך לסביבה מוסדית זו מבלי שהטקסט מזהה אותו בהכרח עם כל הפרקטיקות הדתיות או הניחוש שמקיימות קבוצות אלה.
דניאל יכול להשתלב במנהל הכולל מומחים שאת אמונותיהם הוא אינו חולק.
מצב זה הוא אחד המוקדים העיקריים של הספר.
הסיפור אינו דורש מדניאל לחיות מחוץ לחברה הבבלית.
הוא מראה אותו להפך בלב מוסדותיה.
הנאמנות מצויה אפוא לא בהימנעות מכל השתתפות, אלא בהבחנה בגבולות שהשתתפות זו אינה יכולה לחצות.
ההכשרה הבבלית אינה מחליפה את זיכרון כתבי ישראל.
שנים רבות לאחר מכן מצהיר דניאל:
״אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה.״ (דָּנִיֵּאל 9.2)
דניאל מכיר אפוא את ספר בבל מבלי לנטוש את כתבי הנבואה של עמו.
השילוב הזה משמעותי במיוחד.
ההכשרה החדשה מתווספת לעולמו השכלי מבלי לבטל את מורשתו הדתית.
אפשר לתאר את הדמות כמי שחי בצומת של שני עולמות.
הוא שייך לעם יהודה.
הוא מכיר את מסורותיו ואת נביאיו.
אך הוא גם מוכשר בעולם הבבלי ומשרת את שליטיו.
כשירות כפולה זו מסבירה בחלקה את יכולתו למלא תפקידי אחריות באימפריות זרות ובה בעת לשמר זהות דתית נפרדת.
מנקודת המבט המנהלית, ההכשרה היא הצלחה.
דניאל וחבריו נעשים מסוגלים לשרת את המלך.
מנקודת המבט של ההטמעה הדתית, התוצאה שונה.
הם לומדים את התרבות הבבלית מבלי לנטוש את אלוהיהם.
הם נושאים שמות בבליים מבלי לאבד את זהותם.
הם משרתים את האימפריה מבלי להכיר בסמכותה המוחלטת.
התוכנית האימפריאלית משיגה כך את כשירותם, אך לא את הסכמתם הדתית המלאה.
ההכשרה בדניאל 1 מסבירה מדוע דניאל נמצא אחר כך בסביבת החכמים ובעלי התפקידים של בבל.
היא מכינה את דניאל 2, שבו ידיעתו ומתנת הפרשנות שלו נעשות מכריעות.
היא מכינה גם את הקריירה המנהלית הארוכה שלו.
בלי דניאל 1, נוכחותו המאוחרת של הנביא בלב השלטון הבבלי הייתה נראית פתאומית הרבה יותר.
הפרק הראשון ממלא אפוא תפקיד סיפורי חיוני.
הטקסט מאפשר לקבוע כמה דברים בביטחון.
דניאל וחבריו נבחרים מבין צעירים יהודים בעלי תכונות מיוחדות.
הם מקבלים הכשרה בספר ובלשון הכשדים.
הכשרה זו נמשכת שלוש שנים לפי תוכנית המלך.
לאחר מכן נבחנים הם אישית בידי נבוכדנצר.
הם מוכרים ככשירים במידה יוצאת דופן.
לדניאל יש בנוסף כישרון מיוחד בחזיונות ובחלומות.
יסודות אלה שייכים במפורש לסיפור.
הטקסט אינו מאפשר לשחזר בדיוק:
את סדר יומו של דניאל;
את הטקסטים המדויקים שלמד;
את כל הלשונות שלמד;
את רמת שליטתו בכל שיטת כתיבה;
את המקצועות המלומדים המדויקים שהוראו לו;
וגם לא את השתתפותו האפשרית בכל סוג של פרקטיקה הקשורה למומחים הבבליים.
ניתן לחקור יסודות אלה מתוך ההקשר המסופוטמי, אך אין לייחס אותם ישירות לדניאל בלי ציון בטקסט.
יְשַׁעְיָהוּ 39.7 ; דָּנִיֵּאל 1.3 ; דָּנִיֵּאל 1.3-5 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.4-5 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.18 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 1.20 ; דָּנִיֵּאל 2.1 ; דָּנִיֵּאל 2.2 ; דָּנִיֵּאל 2.4 ; דָּנִיֵּאל 2.10 ; דָּנִיֵּאל 2.10-11 ; דָּנִיֵּאל 2.19 ; דָּנִיֵּאל 2.19-23 ; דָּנִיֵּאל 2.27-28 ; דָּנִיֵּאל 9.2.
הכשרתם של דניאל וחבריו היא אחד הממדים החיוניים של תוכנית השילוב המתוארת בדניאל 1.
הצעירים היהודים אינם רק מועברים לבבל. הם מוכנים לשרת בעולם השכלי והמנהלי של האימפריה.
הם לומדים ״ספר ולשון כשדים״ (דָּנִיֵּאל 1.4), עוברים שלוש שנות הכשרה ולבסוף נבחנים בידי נבוכדנצר.
הסיפור אינו מגנה למידה זו.
דניאל מסכים להכיר את תרבות בבל ורוכש את הכשירויות הדרושות כדי למלא בה תפקידי אחריות.
אך הטקסט מציג מיד הבחנה יסודית: ידע נרכש וגילוי אלוהי אינם זהים.
דניאל יכול ללמוד את ספר בבל.
הוא אינו יכול ללמוד בבית ספר בבלי את הסוד שרק אלוהים מגלה בדניאל 2.
הבחנה זו מאפשרת להבין את מקומה של החכמה בספר כולו.
דניאל אינו מציב אמונה מול שכל, ולא נאמנות מול כשירות.
הוא מראה להפך שאדם יכול להכיר לעומק את התרבות שבה הוא חי מבלי לוותר לה על זהותו הדתית.
ההכשרה הבבלית עושה את דניאל לאדם המסוגל לשרת את האימפריה; היא אינה עושה אותו למשתחווה לאלי האימפריה.
דווקא הבחנה זו בין שילוב שכלי להטמעה דתית מאפשרת להבין את עמדתו של דניאל בחצר בבל.