פטרוס והכרזת הגאולה בישוע המשיח

בנאום חג השבועות פטרוס עדיין אינו מפתח תורת גאולה מפורטת, כפי שיעשה מאוחר יותר פאולוס באגרותיו, אך כל המרכיבים החיוניים כבר נמצאים בו. מסרו מתמקד באישיותו של ישוע, במותו, בתחייתו ובסליחת החטאים הניתנת בשמו.

1- מותו של ישוע הוא חלק מתוכניתו של אלוהים

פטרוס מצהיר שהצליבה אינה תאונה של ההיסטוריה:

«אותו האיש, שנמסר לפי עצת אלוהים הנחרצת וידיעתו מראש, אתם צלבתם אותו» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23).

כך נכלל מות המשיח בתוכנית הגאולה של אלוהים. האחריות האנושית היא אמיתית, אך היא פועלת במסגרת התוכנית האלוהית, שכבר הוכרזה על ידי הנביאים (יְשַׁעְיָהוּ 53.4-6; יְשַׁעְיָהוּ 53.10).

2- התחייה מאשרת את ערך קורבנו

לאחר מכן פטרוס מכריז:

«אלוהים הקים אותו מן המתים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.24).

התחייה מתגלה כהוכחה לכך שאלוהים קיבל ברצון את מפעלו של המשיח. היא התשובה האלוהית לגזר הדין שנקבע בידי בני אדם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 4.25).

3- ישוע הנעלה הוא מעתה אדון ומשיח

שיאו של הנאום מושג כאשר פטרוס מצהיר:

«לכן ידע נא כל בית ישראל בבירור, כי אלוהים עשה אדון ומשיח את ישוע זה אשר אתם צלבתם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.36).

מי שנדחה והומת מוכר עתה כאדון הנעלה. הגאולה קשורה אפוא באישיותו.

4- סליחת החטאים מושגת בשמו

כאשר ההמון שואל:

«אחים, מה נעשה?» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.37),

פטרוס משיב:

«שובו בתשובה, ויטבול כל אחד מכם בשם ישוע המשיח לסליחת חטאיכם» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38).

הצהרה זו היא מכרעת. הסליחה אינה קשורה עוד לקורבנות החוזרים של בית המקדש (וַיִּקְרָא 4.20), אלא לאישיותו של האדון ישוע. פטרוס מצהיר במשתמע שהמפעל שהשלים המשיח מספיק כדי להשיג את מחילת החטאים.

5- הנאום כבר מכיל את יסודות התורה הנוצרית על הישועה

אף שהמונחים «כפרה», «הצדקה» ו«פיוס» עדיין אינם בשימוש, פטרוס כבר מכריז על:

• מות המשיח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23);
• תחייתו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.24);
• הרמתו לגדולה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.33-36);
• סליחת החטאים בשמו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38);
• מתנת רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38-39).

הפיתוחים התיאולוגיים המאוחרים של פאולוס רק יבהירו עוד יותר את האמיתות היסודיות הללו (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 3.24-26; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.1-4; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 1.7).

ניתן אפוא לסכם כך את מחשבתו של פטרוס:

באמצעות מותו, שאלוהים רצה בו, תחייתו והרמתו לגדולה, נעשה ישוע מקור סליחת החטאים והישועה. מעתה אין מבקשים עוד את הגאולה בקורבנות בית המקדש, אלא באמונה באדון ישוע המשיח ובקורבנו היחיד, שערכו המושיע מעיד עליו תחייתו והרמתו לימין אלוהים.

כך, כבר מחג השבועות, פטרוס מניח את יסודות התיאולוגיה הנוצרית של הגאולה, שתפותח בפירוט רב יותר בשאר הברית החדשה.