כנראה שלא, לפחות לא בצורה המרשימה שמתאר לוקס. התלמידים ידעו שישוע עתיד לשוב אל האב, אך שום דבר אינו מעיד שציפו לראות את עלייתו הגלויה לשמים.
אכן, ישוע הודיע פעמים רבות על לכתו. הוא הצהיר שהוא שב אל שלחו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.33; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.5), שהוא הולך «להכין מקום» לאנשיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.2-3) ושעוד מעט יזכה לכבוד אצל האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.5). לאחר תחייתו אמר גם למרים המגדלית: «אני עולה אל אבי ואביכם» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.17). לפיכך ידעו התלמידים שהפרידה הזאת בלתי נמנעת.
עם זאת, שאלתם האחרונה מגלה שהם עדיין ציפו להקמה המיידית של מלכות המשיח: «אדוננו, האם בעת הזאת תשיב את המלכות לישראל?» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.6). נראה שהעסיקה אותם השבת ישראל הלאומית יותר מאשר לכתו הקרוב של רבם. שום דבר אינו מרמז שציפו לראות את ישוע מתרומם באוויר לעיניהם.
לעומת זאת, סיפורו של לוקס מדגיש את תדהמתם. הם נשארים ללא תנועה, «עיניהם נשואות אל השמים» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.10), כמי שנתפסו על ידי האירוע. התערבות שני האנשים בלבן מראה אפילו שהם נשארו להתבונן בשמים לאחר היעלמותו של ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.10-11). יחסם מרמז על הפתעה ותדהמה, ולא על ציפייה לתופעה שהוכרזה בפרטיה.
יתרה מזו, בברית הישנה היו כמה תקדימים מפליאים, כגון חנוך, שאלוהים לקח אליו (בְּרֵאשִׁית 5.24), או אליהו, שעלה לשמים בסערה (2 מְלָכִים 2.11). עם זאת, שום דבר אינו מעיד שהתלמידים קשרו בין סיפורים אלה לבין המתרחש, או שצפו עלייה גלויה של המשיח.
כך, אף שהשליחים הוכנו לרעיון לכתו של ישוע ושובו אל האב, הכול מעיד שלא ציפו לנסיבות יוצאות הדופן של העלייה לשמים. עבורם הייתה זו התרחשות בלתי צפויה ומרשימה, שסימנה סופית את סיומה של שליחותו הארצית של המשיח ופתחה שלב חדש בתולדות הישועה, שלב עדות הקהילה בהנהגת רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).