הטקסטים של הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.3-51 ושל הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.1-37 מציגים נאום אסכטולוגי משותף, אך עם גוונים ייחודיים לכל אחד מהבשורנים. הם חולקים מבנה דומה ומכריזים על אותם אירועים מרכזיים, אך נבדלים בסגנון, בהרחבה ובתוספות מיוחדות.
מכנים משותפים בין מתי למרקוס
שני הסיפורים מתחילים על , לאחר שישוע יצא מבית המקדש. התלמידים שואלים אותו בפרטיות על חורבן בית המקדש, על בוא המשיח ועל קץ העולם. ישוע משיב בנאום נבואי המאורגן בשלושה שלבים: האותות המבשרים, הצרה הגדולה ובואו של בן האדם.
בשני הטקסטים אנו מוצאים :
ההכרזה על משיחי שקר ונביאי שקר שיתעו בעזרת אותות.
מלחמות, רעבונות ורעידות אדמה, המכונים “ראשית החבלים”.
רדיפת התלמידים, שיימסרו לידי הרשויות וייקראו להעיד.
האזכור של שקוץ השמם, סימן למפנה דרמטי.
הקריאה לברוח בלי לחזור, בייחוד לחלשים ביותר.
צרה שאין דומה לה, שתקוצר למען הנבחרים.
אותות קוסמיים: החשכת השמש, נפילת הכוכבים.
בואו של בן האדם בכבוד, עם איסוף הנבחרים.
דימוי , המבשר את קרבת האירוע.
הקריאה לערנות, כי היום והשעה אינם ידועים.
מרכיבים אלה מראים שמתי ומרקוס מוסרים מסורת משותפת, שמקורה כנראה בהוראה בעל פה של ישוע, המאורגנת סביב הערנות האסכטולוגית.
הבדלים ומרכיבים ייחודיים למתי
מתי מרחיב יותר את הנאום, בסגנון לימודי ומובנה יותר. הוא מוסיף כמה מרכיבים החסרים אצל מרקוס:
הדגשה של האהבה שמתקררת ושל העוול שמתרבה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.12).
ההכרזה שהבשורה תוכרז בכל העולם לפני הקץ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.14).
הפרדה אחרונה: שני אנשים זה לצד זה, האחד נלקח והאחר נשאר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.40-41).
על העבד הנאמן ועל העבד הבלתי נאמן, החותם את הנאום (.45–51).
נימה מוסרית ורועית יותר, עם עידודים לנאמנות בעת ההמתנה.
מתי מדגיש את האחריות האישית, את ההתמדה ואת ההיערכות הפנימית. סיפורו ארוך יותר (1,079 מילים לעומת 855 אצל מרקוס), דבר המשקף את דאגתו ההוראתית.
הבדלים ומרכיבים ייחודיים למרקוס
מרקוס, תמציתי יותר, מעדיף סגנון סיפורי וישיר. הוא מציג פרטים ייחודיים:
הוא מציין בשמם את ארבעת התלמידים הנוכחים: פטרוס, יעקב, יוחנן ואנדראס (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.3).
הוא מדגיש את תפקידה של רוח הקודש בעדות התלמידים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.11).
הוא מזכיר את השוער העומד על המשמר, דימוי ייחודי למרקוס (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.34).
הוא חותם בקריאה כללית: “מה שאני אומר לכם, לכולם אני אומר: עורו!” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.37).
מרקוס שם דגש על הדחיפות, על השליחות ועל הערנות הקולקטיבית. סגנונו מאופק יותר, אך דחוס, עם מתח דרמטי בולט יותר.
בקיצור
מתי ומרקוס מוסרים אותה הוראה של ישוע על אחרית הימים, אך מתוך כוונות תיאולוגיות שונות:
מתי מבקש ללמד ולעודד: הוא מפתח את ההשלכות המוסריות והרוחניות.
מרקוס רוצה להתריע ולגייס: הוא מדגיש את הערנות ואת השליחות בעת מצוקה.